פנים אל מול פנים
״פנים אל מול פנים
פגישה באמצע החיים,
הגענו אל עצמנו
ממקומות כל כך שונים…״
פורטרט – דיוקן, תמונת פנים.
סגנון צילומי, אולי מהנפוצים ביותר שיש.
בכל קבוצת צילום מכבדת את עצמה נמצא פורטרטים לא מעטים.
נשים, גברים, ילדים, אפילו בעלי חיים.
אמנם הפורטרטים הם לא ״המצאה צילומית״ (בכלל, יש דבר כזה – המצאה צילומית?), אבל אין ספק שכמעט בכל צילום התרחשות אנושית, יש להם מקום מאוד חשוב.
כל האירועים הצילומיים כולם: טיול, מסיבה, פרסומת, הריון, תחפושות לפורים… צבעוניים ומעוצבים, מרגשים ובלתי נשכחים ככל שיהיו… אם נרצה להעביר לא רק את האסתטיקה שבהם, אלא גם את הסיפור שלהם – (ובעיני כל הרעיון של צילום הוא לספר סיפור) נזדקק לכמה פורטרטים לצורך הענין.
גם אם החופה היתה מופלאה ומקושטת – זה לא אותו דבר בלי צילומי תקריב של פני הזוג.
גם אם הצילומים המשפחתיים היו נהדרים, מהנים ומוצלחים – זה לא אותו דבר בלי תפיסת מבטים של הורה או של ילד/ה.
גם אם זה היה הטיול בנופים הכי עוצמתיים שישנם – זה לא אותו דבר בלי הבעות הפנים של המטיילים המבקרים בהם.
ֿ
פנים מספרות לנו המון על האדם.
לא רק בצילום,
אלא גם בחיי היומיום. אנחנו בוחנים את פני האדם שמולנו, את הבעות פניו, הקוים המשורטטים עליהם (או שעדיין לא), קובעים אם מתחשק לנו להכיר את האיש/ה שלפנינו, אם מתעורר בנו אמון כלפיו… אפילו בסיטואציה זרה יחסית, כשנכנס לחנות, פני המוכר/ת יהיו חלק משמעותי מהיכולת שלנו להשאר בחנות ולקנות בה. מוכר/ת חמוצ/ת פנים, או עם מבט מעורר חשד יגרמו לנו לרתיעה.
אם כך – בוודאי שכשאשר נתעד סיפור כלשהו, ולא משנה איזה, נרצה להכיר את הדמויות הראשיות שבו. וגם את המשניות.
אז מה לדעתכם עושה את פורטרט למוצלח?
(לי יש כמה תשובות, מעניין אותי לדעת מה שלכן/ם…)
