הכל אנשים...

ליום הולדתי השלושים קיבלתי מבן זוגי מתנה.
מצלמה.

כלומר, כבר היתה לי מצלמות בעבר, ואפילו צילמתי לא מעט גם בילדות, בטיולים, בחו״ל…
אפילו אהבתי לצלם (אני אדם נוסטלגי, מתה על אלבומי תמונות).
אז מה הסיפור המיוחד עם המצלמה הזו, של גיל שלושים?

המצלמה הזו היתה עבורי קרש קפיצה למים העמוקים. לא עוד לצלם על אוטומטי ולקוות שיצא נחמד, אלא לחקור את נושא הצילום, ללמוד אותו, להבין איך להשתמש בו בלי לחכות שהתמונות הטובות יבואו אלי, אלא לדעת לצאת ולצוד אותן בעצמי.

בתור מדריכת טיולים בדימוס, וחובבת שטח גדולה, הייתי משוכנעת שמה שאני הולכת לצלם בעיקר הם נופים, בעלי חיים, תופעות טבע כאלו ואחרות.
עם הזמן (ואפילו לא לקח יותר מדי ממנו) גיליתי שלמעשה אני לא ממש מצלמת נופים. או בעלי חיים. או שקיעות…או פרחים… כלומר, כן… קצת.. אבל… הגיבורים האמיתיים של צילומי היו כמעט תמיד אנשים.
מוכרים, או זרים, ילדים או מבוגרים, ביחידים או בקבוצות – הכל הכל אנשים.
הבעות הפנים, הלבוש, התנועה, הם כולם מספרי הסיפורים הגדולים שלנו.
ואני?
אני אוהבת סיפורים – אפילו יותר מאלבומי תמונות 

וברשותכם,
אחלוק אתכם כמה סיפורים, כאלה ואחרים, שאני מוצאת דרך העדשה שלי.

תמרי.