סינקופה

קצב התמונות שמועלות לרשתות החברתיות, לקבוצות הצילום, לוואטסאפים המשפחתיים, אפילו לתערוכות המקצועיות הולך ועולה.
אם פעם צילום היה משהו שאפשר לעשות רק אצל צלם, בסטודיו, פעם ב… הרי שהיום לרובנו המוחלט יש מצלמה לא רעה בכלל בכיס יום-יום.
כולנו מצלמים.
את המקומות בהם אנחנו מבקרים, את האנשים איתם אנחנו מבלים, את החוויות שלנו. לפעמים מעלים לרשת, לפעמים סתם מתלוננים שיש לנו מליון תמונות בטלפון ואנחנו לא עושים איתם כלום…
רב התמונות שלנו, איך לומר… הן בדיוק אותו דבר.
אנשים, נופים, חיוכים, ילדים ותינוקות, אוכל טעים במיוחד…

קראתי פעם כתבה בה צויין מחקר (שהיה אז די ראשוני) לפיו ככל שמספר החברים שלך בפייסבוק עולה, כך עולה בהתאמה הסכוי ללקות בדיכאון מינורי. אני לא יודעת מה היתה מידת האמינות של המחקר ההוא, אבל היה בו משפט שתפס את תשומת ליבי. כשאת/ה יושב/ת בעבודה, ופותחת פייסבוק את/ה רואה את החברים שלך בים, בנופש, במסעדה, עם משפחה, מחייכיים ונהנים, ורק את/ה בתוך ערימות העבודה במשרד… אף אחד לא מעלה תמונות של עצמו מכוער, או עצבני, אך אחת לא מעלה תמונות של ״יום משעמם כל כך״….
לפחות רובנו לא.

זו הסיבה שאני כל כך אוהבת את התמונות האלו. האחרות. האוף-ביט (סינקופה) של הצילום.
אלו שמתחבאות בין שלל תמונות החיוכים והחיבוקים, אלו שמתחבאות בין הצבעים והפנים.

אחד ממרצי הצילום שלמדתי אצלהם אמר לי בזמנו שכשאני חוזרת הביתה אחרי צילום, ומתחילה למיין אילו מהתמונות שוות את ההשקעה ואילו לא – לא למחוק אף פעם אף תמונה. הופתעתי, הרי לימדתי את עצמי המון זמן למחוק תמונות, כי כמה תמונות של אותו ילד או אותה חופה אפשר לשמור? והוא הסתכל עלי והודיע לי, שבתמונות ההן ה״לא טובות״ מתחבאים אוצרות.
תמונות ״לא מוצלחות״ כביכול, שרק כשמתרחקים מהמטרה של הצילום המקורי, מהמשפחה שרצתה תמונה ייצוגית לוים המשפחה, או מהזוג שמחפש את התמונה ההיא להגדיל ולתלות על הקיר, מגלים את הסיפור שלהן.

חזרתי אחורה, אל אוספי התמונות, וחיפשתי את התמונות ההן ה״לא נכונות״. אלו שהדמויות לא נמצאות במקום קלאסי, שחלקן הגדול מוסתר בכלל, שהתאורה הדגישה בהן דווקא משהו אחר ממה שהתכוונתי אליו, שמישהו מהמצולמים פתאום התנהג אחרת מהצפוי…

וגיליתי שאני מצלמת סינקופות כבר הרבה זמן.
שלא מעטים מהצילומים האישיים שלי, לאו דווקא אלו ללקוחות, הן כאלו.
בהתחלה צחקתי על עצמי ״את עושה טעויות צילומיות ואחר כך מוצאת להן תירוץ כביכול אמנותי?״.
אבל ככל שהזמן עבר, והסתכלתי על עוד ועוד תמונות שצילמתי, ראיתי שלא רק אני בוחרת את הסינקופות. גם המצולמים שלי בוחרים להעלות אותן לעמוד הפייסבוק שלהם, או לבקש ממני את הקבצים שלהן בגודל שמתאים להדפסה טובה…

תמיד נחמד לראות את העולם בזוית קצת אחרת. להינות מהפחות מובן מאליו.
לא כן?