אני אוהבת לצלם.
כן, אני מניחה שזה לא חדש לכם.
מישהו שאל אותי למה אני אוהבת לתעד דווקא בסטילס ולא בוידאו, או אפילו במילים…
התשובה שלי היא שתמונות מספרות סיפורים בצורה נפלאה.
לפעמים יותר ממילים, יותר מסרטים…
בשנה שעברה לקחתי על עצמי שני פרוייקטים של צילום תיעודי.
על האחד סיפרתי די בהרחבה בפוסט ״הידיים של חיה״.
השני, היה חלק ממסע שעברתי בעצמי, עם חבורה של אנשים נוספים.
בשנה שעברה למדתי במרכז הסמינרים בקיבוץ הרדוף שנת מבוא ללימודי אנתרופוסופיה.
לא ארחיב כרגע על הלימודים עצמם, אבל רק אציין שאלו לימודים שמשלבים בתוכם הרבה מורכבות. לימודי רוח, לימודי אמנות, התנסויות מעשיות ליד שיחות עומק…
מהרגע הראשון ידעתי שלשיעורים אני אביא מצלמה.
לא היה לי ברור מתי אצלם, ואף החלטתי שאם ארגיש שזה מפריע לי ללמוד אז הצילום יצטרך לקבל עדיפות משנית, גם לא ידעתי אם חבריי לקבוצת הלימוד ירגישו נח עם הצילום, אבל המצלמה תמיד הוכנסה לתיק.
לשמחתי היו לי שלל הזדמנויות להניח רגע את עצמי בצד, ולהוציא אותה, את חברתי הנהדרת מהתיק, לעבור בניחותא בין האנשים ושמור בה לא מעט רגעים יפים, (על אף, ואולי אפילו תנאי התאורה הקשים שהיו בכיתות הלימוד שלנו).
לשמחתי הרבה עוד יותר, כשהראיתי את התמונות לחבריי, הם התפלאו מאד.
״לא הרגשנו שצילמת בכלל״, ״מה? כל השנה צילמת אותנו?״
זה הכיף בתיעוד… לתפוש את הרגעים בהם המצולמים לא מודעים, או מרשים לעצמם להיות לא מודעים לכך שמישהי עומדת ליד עם מצלמה.
זכיתי.
למה לתעד שנה כזו?
אולי זו הארכיאולוגית שבי שנוטה לשמר, ולתעד ולהחזיק את העבר עבור ההווה והעתיד, אבל יש בתיעוד משהו מאד עצמתי.
הן בגלל הכיף של להביט אחורה ולהזכר,
אבל, ואולי אפילו בעיקר כי התיעוד הוא רפלקציה משמעותית מאד.
ווואו, מה זו המילה הזו ולמה בבלוג צילום משתמשים במילים כאלו מפוצצות?
אני אנסה לפשט:
מראה.
הצילום מהווה עבורי מראה לחיים.
לכן אני לא מצלמת רק את היפה והמהונדס, אלא גם את הפשוט, והאמיתי, והרגיל… את החיים.
אפשר להביט אחורה ולהזכר, להסיק מסקנות, ללמוד קדימה או לטפוח לעצמנו על השכם (זה חשוב לא פחות מלמוד מטעויות!).
זו חווייה מלמדת ומעשירה מאד.
בתוך התמונות של שנת המבוא שזור חוט המסע הדקיק שעברנו במהלך השנה, ואפילו שאני לא מופיעה באף אחת מן התמונות שצילמתי, אני שם. בכל רמ״ח איברי ובכל נימי נפשי.
הנה לכם טעימה קטנה, מכוחה של סבלנות לתיעוד תהליכים ארוכי טווח.
מתיעה גם לכם לחשוב האם יש תהליך שהייתם רוצים לתעד, להנציח רגעים שיספרו את הסיפור שלו מההתחלה ועד הסוף?
זה יכול להיות תיעוד מהאירוסין שלכם ועד החתונה, תהליך פונדקאות, שנת בר/בת המצווה, תהליך רפואי שאתם מתעתדים לעבור, תהליך קבוצתי כלשהו או כל מה שתחפצו…
הכח שבתמונות יכול לשחרר הרבה מאד עצמה, והרבה מאד רגש.
לפעמים זה כדאי
הערה קטנה:
הסרטון הזה צולם ונערך למטרות לא מסחריות, ולכן הוא יותר ״אישי״ עם שמות וכותרות שאולי לא יהיו מובנים לרובכם. כך גם בחירת התמונות לא נעשתה לפי איכותן, אלא לפי הסיפור שהן מספרות.
בנוסף, לקראת סוף הסרטון מופיעות תמונות שצולמו במהלך הצגה שהועלתה לסיום הלימודים, רב התמונות שצולמו בערב ההצגה לא צולמו על ידי אלא על ידי חברים ומכרים (ניתן להבחין לפי החתימה הדיגיטלית בתחתית התמונות שאני צילמתי) , שכן שם, מן הסתם, לא יכולתי לעצור ולעמוד רגע מהצד על מנת לצלם… אז אפילו אני מבצבצת כמה פעמים במהלכו וקרדיט מגיע למצלמים השונים: כרמל אילני, דוני גת, דלית שבת, שחף בנדרקר ושני החברים החמודים שלו שלצערי אני יודעת את שמם.
תהנו!