חיה גרץ רן - סיפורטרט (סיפור חיים ופורטרט)

לפני כמעט שנה,ביום קיץ חם,נפגשתי עם חיה גרץ רן , אמנית מופלאה במסגרת מיזם נפלא של עמותת ״להשאיר חותם״. The Autographers .

לכבוד עולם האמנים שמתמודד בתקופה הזו באומץ עם סגירת מוסדות תרבות רבים, אני מביאה כאן שוב את צילומה וסיפורה, כפי שהוצגו בתערוכת ״להשאיר חותם״ - קרית טבעון.

********************

חיה גרץ-רן

חיה נולדה באותה שנה בה נולדה מדינת ישראל (והיא מציינת זאת לא בכדי), בחולון, לשני הורים שהגיעו לארץ ישראל כבר ב1937, עוד לפני מלחמת העולם השניה.
היא גדלה כבת שלישית מתוך ארבע, בבית ציוני - אידיאליסטי בו לצד האידיאולוגיה, נכחה תמיד האמנות. בביתם היתה ספרית ספרים מגוונת, בסלון היה פטיפון שהשמיע מוסיקה ושני הוריה היו אנשים יצירתיים וכשרוניים, אמא תופרת עם כשרון נדיר להתאמות בדים וגזרות, אב שהכין פסלים ויצירות קטנות ועיטר בהן את החצר. עם זאת, הוריה היו אנשי עמל וערכים בלתי מתפשרים של עבודה ותועלת מה שהביא לכך שלא מימשו מעולם את כשרונם באופן מלא. בעיני חיה המחיר ששילמו הוריה ושאר המשפחה על הדחקת הדחפים האמנותיים שלהם היה גבוה מאד.
חיה זוכרת את הנוכחות של זכרון השואה בבית (הסבים מצד אביה נספו במחנות),את הדיבור המעומעם מאד על אלו ש״הלכו״ ואת היומנים שכתבה בהשפעת יומנה של אנה פרנק.

כנערה-אשה צעירה צעדה חיה במסלול המקובל באותה עת לבנות: לימודים בתיכון-השתתפות בתנועה-שירות צבאי-נישואין. היא למדה בסמינר למורות ובגיל 21, כבר חיתה בקיבוץ סאסא והיתה נשואה ואם לשניים.

הרצון לצייר, כך היא מספרת, לווה אותה כל חייה, ותמיד נמשכה ליצירות אמנות, שבהיעדר מוזיאונים גדולים ומרשימים באותה תקופה, מצאה בכנסיות ומנזרים דווקא, ואף חלמה לעיתים על הפיכה לנזירה (דבר שמאוחר יותר יתכתב עם עבודתה האמנותית) ולימים תספר כי עבודת הציירת היא פעמים רבות כהתמסרות נזירית לציור, לסטודיו ולעבודה.
כילדה היא זוכרת את עצמה שוכבת במיטה בשעת מנוחת הצהריים ומתבוננת על קפלי הוילונות, על האור והצל המשחקים על פני החפצים בחדר, או על פני המורה בכתה, ומכאן יכולת הציור המדוייקת לפרטי פרטים שלה.

כאשר עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה לחיפה, החליטה חיה בצעד לא שגרתי ובתמיכת בן זוגה דאז, להתמסר כולה לאמנות שלה והחלה בלימודי רישום וגרפיקה בטכניון. מאד מהר סומנה על ידי מוריה כציירת כשרונית ואך מתגלה על ידי גלריה חיפאית שמציגה את ציוריה שנמכרים מהר ובאופן מפתיע. חיה מבינה שזיהתה את הייעוד שלה.

כמה שנים לאחר מכן עוזבת המשפחה את חיפה ומתיישבת בקרית טבעון.
המעבר לטבעון, של אמנית יוצרת, מאפשר לחיה להתנתק ולהתבונן על המרחב סביבה באופן רחב יותר מאשר בסביבה הסוערת של תל אביב, שם היה מצופה מאמנית מציגה המעוניינת למכור את עבודותיה לחיות באותה התקופה.
באותה התקופה ציוריה של חיה מקבלים מימד נוסף והיא מתחילה להיעזר בהם כדי ליצור את האמירה הפמיניסטית שלה באופן מובהק יותר, והיא, משייכת את היכולת הזו להתבונן על עברה, על סביבתה ועל יצירתה באופן מדוייק לסביבה הטבעית והאנושית של טבעון שאפשרה לה להיות בדיוק מי שהיא רצתה.

חיה מתחילה לעבוד עם חומרים מהחיים האמיתיים, צילומים משפחתיים, צילומים מארכיונים ובעיקר נמשכת לסיפור הנשי בתנועה הציונית. לסיפורים שלא סופרו כמעט מעולם על חייהן של החלוצות, ששילמו מחירים גבוהים על ההליכה אחרי ערכי הציונות, בסביבה גברית וקשה.
למעשה, הדיוקן העצמי היחידי שציירה חיה אי פעם, מציג את דמות החלוצה שהתאבדה אותה החליפה חיה בפניה שלה.
הקשר שלה לסיפור החלוצה שהתאבדה, ולסיפור החלוצות בכלל, הוביל את חיה לחקור ולגלות תגליות היסטוריות מטלטלות על החיים בתקופה ההיא שאינם מדוברים בארץ, ואולי אף נתן לה עוד ועוד אומץ לעסוק בסיפורי ״טאבו״ נוספים. בהמשך הדרך נכנסה חיה לתקופת מה למנזר ירושלמי ובו ציירה את הנזירות ואת חייהן, ציירה סדרות שלמות של ילדות מתמונות ישנות והעבירה בהן מסרים חזקים מאוד לגבי תפיסת הילדות תפקידן בחברה הישראלית של אז, המשיכה לעסוק בחלוצות, באמניות שונות ישראליות ובמסרים אותן היא מעבירה עד עתה. תמיד בעזרת פיסות היסטוריה אמיתיות אליהן היא מוזגת את אמירותיה.

למעשה מתארת חיה את אמנות הציור כאמנות שמראה את מה שאין רואים. שכן אין טעם לצייר את מה שכולם מבחינים בו. זה חמקמק, אבל זה מה שהופך אמנות ל*טובה*.

כך גם בחרתי לצלם את חיה.
על רקע ציוריה, שאינם גלויים לנו. מביטה בדיוקן העצמי היחיד שלה.
מגלה אך מעט מהעולם הסבוך והעשיר שאינו נראה, אך מופיע לפנינו באופן מופלא.