הידיים של חיה (נצחונות)

הכרתם פעם מישהו שהשתנה מול עיניכם? ממש ממש השתנה?
פעם חשבתי שזה לא אפשרי, שאלו תהליכים שדורשים מהאדם המון, ובסופו של דבר משאירים אותו עם שינוי מזערי.
בטח כשמדובר שאנשים בוגרים…
החיים מלמדים אותנו אחרת.

 את חיה אני מכירה בערך שנתיים וחצי. לא יותר. זה לא המון, אפילו יחסית מעט לכמה חברים ותיקים שלי.
ועם זאת, היא בחרה בי לצאת איתה למסע.
לא, המסע לא היה שלי, ממש לא. אני רק ליוויתי אותו מהצד.
אבל אחרי השנה הזו,
למדתי שיש אנשים שמשתנים.
זה לא קל,
זה לא פשוט,
זה מורט עצבים,
זה פוצע את הנפש,
אבל זה אפשרי.

שנה של טרנספורמציה. בתמונות.
פרוייקט הצילום התיעודי הראשון שלי.
פרוייקט החיים של חיה.

הפרוייקט הזה התחיל, מבחינתי, לגמרי במקרה.
במפגש חברות רגיל שכזה, של קשקושי לקים, ובגדים, וקיטורי משפחות, וחיבוקים גדולים וטובים.. אני אפילו לא זוכרת איפה, או מתי, רק זוכרת שבאיזשהוא שלב חיה סיפרה על זה שהניתוח ממש מתקרב, ושהיא מתכוננת אליו ואז, זרקה לי שהיא מאד רוצה שאני אלווה אותה, בצילומים של כל העניין. לא ״לפני״ ו״אחרי״, אלא ממש תיעוד.
של כל התהליך.
ידעתי מכמה מכרים שכבר עברו את הניתוח הזה שכן, השנה הראשונה, אם הולכים בה בדרך נכונה, יכולה להשיל הרבה קילוגרמים ולשנות מראה מקצה לקצה.
אבל חיה ידעה הרבה יותר מכפי שיכולתי להבין, שהשנה שהולכת לעבור עליה, לא תהיה שנת הרזיה, אלא תהיה שנת מאבק, ואת המאבק הזה היא רוצה לתעד. בצילום. סטילס. שלי.
הסכמתי.
זו היתה מחמאה גדולה, ואחריות גדולה.

פרוייקט צילום תיעודי.
וואו…
חשבתי על זה הרבה.
הרבה מאוד. כל כמה זמן נפגש? מה יהיה התוכן של כל מפגש? האם לצלם את אותו הדבר בשינוי זמן בלבד או שאולי צריך לחשוב על משהו אחר לכל מפגש…

 החלטנו להתחיל פשוט יום לפני הניתוח. ללכת לאכול ארוחת בוקר בנמל תל אביב, להביא מצלמה, ולראות מה יהיה.
וכך היה. שלוש חברות אוכלות א. בוקר, ואחר כך מתגלגלות למזח הנמל לשבת קצת בשמש הבוקר הקיצית. 

 משם הדרך כבר היתה ברורה יותר.
למעשה, כמעט כלום לא תוכנן.
אחת לחודש-חודשיים הגעתי אל חיה הביתה. קשקשנו, הלכנו יחד למכולת, הכנו ארוחת צהריים, דיברנו, צחקנו, נזפנו בחתולים… בינינו תמיד הקופסה הזאת, השחורה, המקלקלקלת בלי הפסקה.
בהתחלה זה היה מביך. לשתינו, יש לומר…
אחר כך אני התרגלתי.
בסוף גם חיה.
מדי פעם נכחו עוד אנשים בצילומים שלנו, ולמרות שלא תכננו כלום מראש, איכשהו כל מפגש צילום יצא שונה.
באחד פשוט ישבנו עם החתולים בבית,
בשני צעדנו ברחוב למכולת,

 בשלישי יצאנו לצעידה ארוכה יותר, לחגוג את היכולות החדשות שנרכשו על ידי אימונים מפרכים והתמדה,
 

ברביעי כבר תיעדתי את חיה עומדת על שתי הרגלים ואופה לחמניות. 

 ואז הגיע המפגש החמישי.

הוא כבר לא התחיל בביתה של חיה.
הוא התקיים בבית החולים בית לווינשטייין אליו נכנסה חיה לתהליך שיקום.
פתאום ההתקדמות הגדולה נעצרה,
ההליכון הוחלף חזרה בכסא גלגלים,
הקו הלינארי של שיפור יכולות נעצר.
זה היה אחד הסשנים הכי קשים.
לשתינו.

יש משהו מאד קיטשי בלצלם, לתעד תהליכים שהולכים מהרע אל הטוב. משהו מאד וולט דיסני שכזה, את מתחילה והצילומים ״משתפרים״ כל הזמן, המודלית מפעם לפעם נראית אחרת, יותר מחייכת ואת יודעת שבסוף מחכה ה״הפי אנד״.
ואז, למצוא את עצמך במן תחנת ביניים לא ברורה שכזו,
זה לא קל.

עמדתי כל המפגש הזה מאחורי המצלמה, צחקתי כרגיל, קשקשתי כרגיל, הקלקתי כרגיל, אבל היה שם עוד משהו מאד לא כרגיל.

ההערכה שהיתה לי לחברה שלי, שנאבקת בגוף ובמיינד שלה גדלה פי אני לא יודעת כמה. היא תהרוג אותי כשהיא תקרא את זה, אבל כן, אפשר לומר שהערצתי אותה באותו רגע. יותר נכון, מאותו הרגע.

 הבנתי למה היא קראה לי ללוות אותה, לתעד את זה, לצלם את זה.
התהליכים שאנחנו עוברים בחיים, הם לא קו לינארי פשוט. הם עליות ומורדות ועליות ועליות ומורדות שנדמה שלוקחים לתהום ואז שוב קצת למעלה…

רכבת הרים כזאת, עם קצת יותר פחד וקצת פחות כיף.
אבל אלה החיים.
זה תיעוד אמיתי.

 למרות הקושי והמאמץ, למפגש הצילום הבא שלנו, חיה הגיעה על קביים, בהליכה די מהירה. חרשנו יחד את הקניון. ישבנו בבית קפה, עשינו קצת שופינג (כשיורדים לא מעט מידות הגרדרובה לא נשארת מתאימה…), חזרנו לקשקש. כאילו לא היה קושי. כאילו אין קושי.
אז כאילו…

עליות ומורדות הם חלק מהחיים, זוכרים? ואני חושבת שמחיה, שמתמודדת עם הרבה יותר מתהליך הורדת משקל (אולי כולנו בעצם כאלה…) למדתי שלפעמים לאמץ את העובדה שיש גם קושי בחיים ולא לתת לה לייאש את עצמך, זה הריפוי הכי חזק.

 צילומי התיעוד האחרונים היו כמה ימים לפני ה״שרוולדת״ של חיה. נפגשנו בנמל תל אביב, לסגור את המעגל שהתחיל שם שנה קודם.
היה יום חם.
שתינו היינו במצברוח נורא (זו הפריווילגיה כשמצלמים חברה, מותר לבוא במצברוח זיפת).
שתינו כמעט ביטלנו את המפגש ברגע האחרון… (עוד פריווילגיה של חברות…).
ברכב, בדרך לשם היו המוווווון קיטורים. משתינו. על הכל.

ואז חנינו.
ויצאנו לבריזה של הנמל,
אכלנו משהו והמשכנו להסתובב.
הרוח עשתה את שלה, והביאה אלינו את הקולות והריחות והזכרונות של השנה שעברה.
הצעד הפך קליל יותר,
הפנים הפכו מחייכות יותר.
התחלנו לצחוק.
פשוט לצחוק.
כשהלכנו הלוך, כשהלכנו חזור, כשכאב, שהתעייפנו…
צחוק גדול.
משחרר…
סגירת מעגל אחד, שפתחה את המעגלים הבאים על חיה (ועלי) לטובה…

 לפרוייקט התיעוד של השנה הזו קראתי ״הידיים של חיה״.
כמעט בכל סשן צילומים, תפסתי את הידיים שלה.
ידיים אומרות עלינו המון. כל העשייה שלנו מתבטאת בידיים שלנו (מודה, אני מטורפת על צילומי ידיים…).
והעשייה של חיה השנה סימנה כל כך הרבה מהמסע בו היא צעדה…
ידיים מערבבות אוכל, ידיים מלטפות חתול, מכינות תכשיטים ויצירות, כותבות, ידיים מטופחות (כי ככה אמא למדה אותה), ידיים לשות בצק, ידיים מחזיקות חזק במעקה בשיקום, ידיים מסדרות את הסד או הקביים, מחזיקות לתמיכה בקיר, או מניעות את כסא הגלגלים…
וגם ידיים שמסמנות נצחון.

הפרוייקט הזה לא היה על משקל, או על יופי. הוא אפילו לא היה על בריאות, או התקדמות בתנועה.
הוא מספר על אשה אחת,
על האומץ שלה,
על היכולת שלה לגעת לי עמוק בנפש,
על הנצחון שלה, 
על ההשראה שהיא נתנה לי.

אוהבת אותך חיוש…