דינה קוחנובר - ״סיפורטרט״

דינה, אישה מרשימה בת 89 (״תכתבי שאני עוד מעט בת 90!״). עוברת בין החדרים בדירתה הקטנה בטירת הכרמל, משתדלת לא לתת לרגליה הכואבות לעצור אותה משום פעולה.

יבגניה, המטפלת המסורה שאיתה, מזכירה לה לשבת, מגישה לה כוס מים כשהיא מתרגשת, אבל דינה, על אף הכל, אישה עצמאית ודעתנית, מספרת לי את סיפורה בקול צלול ורם. לא מחסירה אף פרט מהדברים החשובים לה.
הדבר בנשמתה.
עוד טרם שהורדתי את התיק, היא שולפת את תמונות בעלה ז״ל, בתה, נכדתה וניניה המעטרים את הויטרינה הגדולה שבסלון.
היא קודם כל רוצה לספר עליהם.
על הבת, גלינה, ד״ר לחינוך שמלמדת בכפר גלים מוסיקה. על נכדתה, שנישאה לבחור מקסים שהביאו לדינה גם נינים וגם נחת. על טולי (״טולי רפאלוביץ׳ קוחנובר״, היא מקפידה לציין את שמו המלא) בעלה שנפטר לפני כמה שנים. המבט בעיניים מסגיר גם כמה היא מתגעגעת אליו, וגם כמה היא גאה בו ובדור ההמשך שלהם.

זהו. אחרי שהתחלנו מההווה, דינה מוכנה לספר על העבר.

דינה נולדה בלנינגרד (היום סט. פטרבורג) ברוסיה, ב23 באפריל 1930.
את סיפורה בוחרת דינה להתחיל עם האירועים שהשפיעו על שושלתה עוד טרם לידתה.
שני הוריה, לייב ואידה טוריק, היו מבלרוס.
סבה, שמואל אלתר טוריק היה איש עסקים אמיד, שעזר רבות לחברי הקהילה היהודית בחוטמסק, העיירה בה חי. במהלך המהפכה של 1917 נושל על ידי הקומוניסטים מנכסיו, ובשל המצב הכלכלי הקשה ברח בנו, לייב, אביה של דינה אל לנינגרד, העיר הגדולה.
את אידה, אמה הוא הכיר במועדון יהודי בעיר, הם נישאו ושם נולדה דינה, ואחריה מיכאל (מישה) אחיה הצעיר.
תלאות המשפחה לא פסקו עם המעבר לעיר.
גורלו של הסב, שנשאר בחוטימסק, מסופר באריכות במחקר היסטורי שפורסם בספר מאת מיכאל בייזר יחד עם סיפורם של רבים מיהודי המקום. ב1941, בעת הכיבוש הנאצי, הוצא הסב יחד עם בני העיירה אל בור חפור ענקי אליו נזרקו היהודים. חלקם נורו, חלקם נשארו בחיים בעת שקברו את כולם יחד שם.
עד היום, מספרת דינה, מוצבת במקום אבן זכרון עליה כתוב כי פה נרצחו ונקברו באכזריות ״תושבים סובייטים״ ללא אזכור ליהדותם, כפי שהיה נהוג בתקופת הקומוניזם.

בעת שחיו בלנינגרד, עבד אביה של דינה במפעל לייצור רהיטים, ואמה שהתה בבית איתה ועם אחיה.
כשביקשתי ממנה לספר על ילדותה, הישירה אלי מבט ואמרה: ״עד המלחמה הספקתי ללמוד עד כיתה ד׳. כשפרצה המלחמה - נגמרה הילדות״.
המלחמה הגיעה לשערי לנינגרד ב22 ביוני 1941. העיר הופצצה בלי הרף.
ראשונים הופצצו מחסני המזון של העיר וכך ב8 בספטמבר המחסור היה גדול כל כך שהוכרז על רעב.
הנאצים צרו על לנינגרד ולא אפשרו הכנסת מזון, והדרך היחידה להכניס מזון לעיר בחורף היתה בנסיעה עם מכוניות, קלות ככל שיכלו הרוסים למצוא, שנסעו על נהר הלדגה הקפוא עם מטען של חיטה בתוכן.
חלק מהמכוניות הללו שקעו בקרח ובמים, וחלקן הופצצו על ידי הנאצים, אך אלו שהצליחו לעבור היו אלו שסיפקו מזון לתושבי העיר הנצורה.

בנובמבר הונהג משטר של תלושי מזון. ילדים זכו לקצבה יומית של 125 גר׳ לחם ליום, ומבוגרים שעבדו קיבלו 250 גר׳ ליום. הרעב היה כה גדול עד שברחובות לא ניתן היה למצוא אף חולדה, כלב או חתול - כולם ניצודו למאכל. תלושי המזון שחולקו לא היו שמישים תמיד, משום שלא תמיד היה מזון לחלק, גם לזכאים.

הקור היה עז, המים קפאו בצינורות ולא ניתן היה להתקלח עד האביב כשהמים הפשירו. מי השתיה הובאו על הגב מהנהר שהיה רחוק למדי. הילדים והמבוגרים הסתובבו באותם בגדים, רעבים, מלאי כינים. הדרך היחידה להפטר מכינים היתה על ידי גיהוץ הבגדים בהם פשטו הכינים והריגתן כך, אך לא רבים יכלו לחמם את הבתים בשל המצב.

דינה מספרת, שכדי לקבל את קצבת האוכל יצאה אמה לעבודה במפעל שייצר קופסאות תחמושת מעץ, והיתה אוספת את השבבים שנפלו מפס הייצור. אותם הביאה הביתה, בנתה אח עצים קטן יחסית, וכך חיממה את הבית בלילות.
במהלך הימים, כשהאם יצאה לעבודה, ישבו דינה ואחיה הקטן תחת שמיכה והתחממו זה לצד זה כמה שיכלו בעודם שומעים את ההפצצות.
יום אחד, לקחה האם את מישה בן השלוש, והלכה לעמוד בתור לחלוקת המזון. פצצה שנפלה קרוב אליהם התפוצצה, ומההדף ניתק מישה מידי אמא ונפל אל הקרקע במרחק רב. אחרי המקרה הזה מישה לא דיבר תקופה ארוכה, וגם כשחזר לדבר, גמגם.

דינה מספרת ומספרת, וקולה מתחיל לרעוד. ״הזכרונות גורמים לי להתרגש יותר מדי״ היא מתנצלת ולוגמת מהמים. כל מה שקרה, עצם זה שנשארנו בחיים - ״זה רק בזכות אמא שלי, שהיתה אשה פשוטה מאד ולא משכילה, אבל בעלת תושיה וכוחות שהצילו אותנו״.
על המשפט הזה דינה תחזור עוד כמה פעמים במהלך שיחתנו.

ביולי 1942 התפנתה המשפחה בספינות צבאיות מלנינגרד, יחד עם משפחות רבות אחרות. ההפגזות נמשכו כל הזמן ״ספינה אחת לפנינו טבעה וספינה אחת אחרינו טבעה, אבל שלנו הצליחה לעבור״. משם פונתה המשפחה לאומסק באיזור סיביר ומשם לכפר קטן בשם גלוחוניקולייבסק.
בכפר הזה חיו הרבה מבני עדת הקזאקים, שהיו מתנגדי השלטון הקומוניסטי ולכן משטרו של סטאלין נישל אותם מהונם ופיזר אותם לאיזורים מרוחקים. תושבים אלו ראו במפונים היהודיים חלק מהכיבוש הסובייטי ולא רצו לארח אותם. הם הצליחו לקבל את הסכמתה של תושבת ענייה מהכפר ואצלה גרו.
כל זמן המלחמה בתי הספר לא פעלו, הקור היה נורא (מינוס שלושים מעלות), והיה צורך בלתי פוסק לחטוב עצים ביער להסקה. ״עם זאת, כאן היה אוכל לפחות״ היא נזכרת. ״לחם וחלב היו לנו כמה שצריך!״.
לאחר כמה חודשים חלה מישה, אחיה הצעיר בדלקת ריאות קשה, ומאחר ובכפר לא היו רופאים, האם נעזרה בשכנים ובכל ״תרופות הסבתא״ שהציעו לה. אחת מהן היתה בישול של שומן חזיר. ״אמא אמרה שכדי להציל את מישה היא מוכנה גם לתת לו שומן חזיר אפילו שאנחנו יהודים!״ מכריזה דינה.
כשהגיעו נציגי צבא לכפר לגייס בחורים, שמעה אידה האם כי יש עימם רופאים צבאיים והיא רצה עם מישה אליהם על מנת שיבדקו אותו. האבחנה היתה קשה, והם צפו שלא נותר לו זמן רב. עם זאת המליצו לה לנסוע איתו לבית החולים באומסק, שם אולי יוכלו לעזור יותר מאשר בכפר.
כדי להשיג את האישור לנסיעה, נאלצה האם לשחד את ראש הכפר, והצליחה להביא את הבן לאומסק.
דינה נשארה בכפר לבדה, עד שחזרה האם זמן מה אחר כך והודיעה לה כי הם עוברים לאומסק, לגור ליד בית החולים על מנת שמישה יחלים. השנה היתה 1944.
בשלב המעבר לאומסק, כבר הצליח הצבא הרוסי לבלום את הנאצים, אך אביה של דינה, שכל הזמן הזה לחם בחזית, עוד לא שוחרר לביתו, אלא הועבר ללחום בחזית מול יפן.
בסתיו 1946, כתבה דינה בשם אמה (שלא ידעה קרוא וכתוב) מכתבים לאחראים על הדיור בלנינגרד, וביקשה לוודא כי ביתם עוד עומד ומחכה להם. התשובה שהגיעה היתה חיובית. הם כונו בשמות כבוד כ״משפחתו של לוחם״ והוזמנו לחזור לעיר.
כשחזרו, גילו כי לביתם נכנסו זרים, והוא תפוס, ולקח עוד זמן מה עד שפונה ביתם והם יכלו לשוב ולחיות בו.
בסןף 1946 חזר גם לייב, האב הביתה.

כשחזרה המשפחה ללנינגרד, היתה דינה בת 16.
היא עבדה בבקרים עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, בעלי פיגור, תסמונת דאון וקשיים ובערב למדה.
דינה התחילה מחדש את כתה ד׳, והתקדמה עוד ועוד עם הזמן, עד שבאופן הזה, של עבודה בבקרים ולימודים בערב, סיימה שני תארים אוניברסיטאיים בהנדסת טקסטיל.
בזמן עבודתה, שילבה את הידע שצברה בלימודיה (ואת החומרים שאליהם היתה לה גישה כתלמידת הנדסת טקסטיל) ועבדה ולימדה בנות בעלות צרכים מיוחדים תפירה בעזרת בדים שקיבלה מהאוניברסיטה.

דינה עוצרת. קמה. מראה לנו את המדליות שעל הוסט המגוהץ.
זו מדליה שקיבלו תושבי לנינגרד בזמן המצור. זו מדליה שקיבלו בקונגרס העברי של יהודי רוסיה. זו מדליה של 70 שנה לסיום מלחמת העולם… כל עוברת מדליה מדליה ומספרת.
אחר כך היא פונה אל הכורסה הגדולה, ומרימה את המעיל עטור המדליות שמונח עליה.
זה המעיל של טולי ז״ל.
״את רואה את המדליה הזו?״ היא מצביעה על אחת דומה מאד למדלית המצור שלה. ״טולי היה יותר מבוגר ממני, והוא כבר השתתף בלחימה נגד המצור. זו המדליה שלו משם״. אחר מראה גם מדליה שקיבל מגנרל ז׳וקוב, ואז כבר מתיישבת.
הסיפור של דינה לא נגמר.
בלנינגרד היא פוגשת את טולי, הם נישאים ונולדת בתה היחידה, גלינה. שם נולדת גם נכדתה, וב14 בספטמבר 1990 עלו יחד דינה, טולי, גלינה, בעלה, בתם ואידה הסבתא לישראל.
דינה כמעט לא מספרת על עצמה, ובכל פעם שאני שואלת אותה עליה, על המחשבות שלה, על החוויות שלה, היא חוזרת ומתעקשת לספר על התקופה. על מה שעבר עליהם יחד, כמשפחה, כעיר, כיהודים, כתושבים תחת מצור. חשוב לה להעביר הלאה את הסיפור שלה, של סבה ז״ל, של כל מה שאירע. היא מוציאה ביד מתרגשת קופסה עם דיסק-או-קי מיד ושם, ומראה לי שהסכימה שיסריטו אותה מספרת את הסיפור הזה.
שלא ייעלם.

דפיקה בדלת מסמנת לנו שזמננו תם. ספרית הגיעה לסדר את שערה הקצר של דינה.
אנחנו מתפנות לצלם את הפורטרט שלה, והיא שואלת אותי אם היא מספיק יפה.
ברוסית רצוצה אני אומרת לה שהלב שלה והאנרגיה שלה יותר יפות מכל דוגמנית שפגשתי. ושהתמונה תצא נהדרת.
היא מחייכת, אוחזת בידי, והולכת אל עבר המעיל של טולי.
גם הוא יהיה בתמונה.